<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ד'</h1>
<h2>דף ט.</h2>
איכא בינייהו חד צד דלא קני וכו'. נ"ל שכל זה דרך ראיה הוא ואין ללמוד ממנו, דהא קי"ל בכל מקום דבין המשיכה ובין הנהגה קונה, כדאמ' בפ"ק דקדושין [כ"ב ע"ב] הכישה במקל דהיינו הנהגה, או שקורא לה והיא באה דהיינו משיכה, ואי' מחלק שם בין גמל לחמור, ותנאי דאמרי' הכא דאיכא חד צד דלא קני אינו אלא דרך דחייה, שרוצה לדחות ולומ' דרוכב קני והכא לאו למעוטי רוכב אתא אלא משום דאיכא חד צד דלא קני, אבל כיון דקי"ל דרוכב לא קני אלא א"כ מנהיג ברגליו, הכא ודאי למעוטי רוכב אתא, והא דלא עירבינהו אורחא דמילתא נקט, ותני' א' מושך וא' מנהיג לאפוקי מדר' יהודה, ומשנה יתירא אי' כאן, דהא איצטריכי' ליה למעוטי רוכב נמי דלא קני. ורבי' משה כתב בפ' י"ז דה' אבדה ב' שראו גמל או חמור של מציאה וקידמו שניהם והנהיגוהו.0... בא' ובא' אי' קונה... ואיכא דאמרי הנהגה בגמל והעיקר הוא כמו... לומ' רוכב נמי קני.
אי הכי נקני נמי רוכב במוסרה. מפני שהוא תכשיט לחמור, וכיון שקנה החמור קנה התכשיט עמו כדפריש המורה. ומשום הכי קאמ' נמי זה קנה חמור וזה מוסרה, וזה קנה חצי מוסרה, דבעל החמור קנה חצי המוסרה מפני שהוא תכשיט לחמורו, וחברו שהוא תופס בו הוא מגביה קצת המוסרה לקנותה עמו בשותפות.
<h2>דף ט:</h2>
א"ל רב נחמ' לעולא, ולימא מר מעני לעני נמי מחלוקת. פי' מתני' דפאה ודאי מעשי' לעני מיירא מדקתני יתננה לעני שנמצא ראשו', דמשמ' דוקא לעני א' יכול ליתנה אבל הוא אין יכול לזכות בה משום דהוא עשיר, מיהו אע"ג דמתני' מעשיר לעני (נמי פליגי) מיירא, מ"מ מעני לעני נמי פליגי רבנן, והא דנקט מעשי' לעני להודיע כחו דר' אלעזר, דכחא דהתירא ניחא ליה דאפי' עשיר נמי יכול לזכות לעני דאמרי' תרי מגו. ואפי' אם היה זה הזוכה בעל השדה נמי דכיון דאמרי' מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני גם [ש]דהו נמי מפקיר.
<h2>דף י.</h2>
כמה דלא הדר ביה יד פועל כיד בעל הבית דתניא. פי' וכשחוזר בו אי' צריך שיאמ' בפי' שהוא חוזר בו אלא לבד שהוא אומ' שהוא זוכה לעצמו זו היא חזרתו, כדאמרי' בפ' הגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב] גבי מציל מיד הגייס, שאם אמ' הפועל לעצמי אני מציל הרי חזר בו והציל לעצמו.
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן המגביה מציאה לחברו קנה חבירו וכו'. כתב מז"ה בפסקיו, ואע"ג דאמרי' בפ"ק דגיטין [י"א ע"ב] כל האומ' תנו כאו' זכו דמי, התם משום דמסר להו ואמ' להו תנו מנה לפ', אבל הכא דלא מסר ליה מידי אלא מאליו רוצה לזכות כי אמ' תנה לי לא דמי (לי ניהלי) [לזכה לי], ונ"ל שאין צורך לכל זה דקתני בפ"ק דגיטין [ד' ע"א] משמ' דלא אמרי' הילך ותן כזכה דמי אלא במנה דחוב או פקדון, דא"ל תן מנה לפ' שאני חייב לו, אבל במנה מתנה הולך ותן לאו כזכי דמי, וכן פי' שם נמי מז"ה, והכא נמי גבי מציאה לא דמי לחוב ולפקדון [אלא] למתנה ואפי' אם מוסר לו ואמ' לו תן מנה זה לפ' לא קנה ואע"ג דדעת אחרת מקנה אותו דתן לאו כזכה דמי.
ואי תקינו רבנן דליקני אע"ג דלא אמ' נמי. פי' שהרי אנו רואי' שהוא הולך אצל המציאה ומתכוין לקנותה, כדאמרי' לקמן בחצר המשתמרת לדעתו, שהיא קונה אפי' שלא מדעתו, דכיון דמשתמרת מתחלה דעתו עליה לקנות כל מה שבתוכה, אף זה אנו רואי' שדעתו לקנות ויקנו לו ד' אמותיו מסתמא אע"ג דלא אמר.
<h2>דף כה.</h2>
צבורי פירות חייב להכריז, שמעת מינה מנין הוי סימן. פי' וע"כ אי' לומר מנין הוי סימ' או מקום הוי סימן... בכל הני מיירי אפי' בר"ה אלא משום דבברייתא מפלג בין צבורים למפוזרים ותרווייהו ברה"י ומפוזרים לית בהו סימן אבל ציבורין אית בהו סימן או מנין או מקום כדמפ' ואזיל.
מאי מכריז מנין, מאי אריא תלתא אפי' תרי נמי. פי' כיון דמכריז [מנין] ובעל האבדה נותן סימ' על המקום, או על סדר הנחתן כדרך הנוח הם כדאמרי' דאנוחינא אנחינהו, א"כ אמאי נקט ג' מטבעות אפי' בתרי נמי איכא למימ' הכי, ומהדר אמר רבינא טבעא מכריז שהוא [נותן] סימ' על המנין, ומנין דג' הוו סימן, אבל מנין דתרי לא הוי סימן דסתמ' דמילתא תרי נינהו דמעוט מטבעות שתים. ואי קשיא דהא קי"ל מקום הוי סימ' ואמאי נקט ג' אפי' בתרי נמי וא"כ נקשה מינה למ"ד מקום הוי סימן דאפי' בתרי נמי יחזיר בסימ' המקו', וי"ל דאהא ודאי דנקט ג' אתא לאשמועי' דאפי' אי' יודע ליתן סימן על המקום נותן סי' על המניין, ואיבעית למפשט מינה נמי דמנין הוי סימן מצי לדחויי' ולמימ' דהאי דנקט ג' משום כי דבג' זה ע"ג זה דוקא א"ל דהוי דרך הינוח, אבל ב' זה ע"ג זה לא הוי דרך הינוח אלא דרך נפילה.
<h2>דף לד:</h2>
שלם לבני' מהו, מצו אמרי ליה וכו'. בתוספו' רבי' שמשון זצ"ל ראיתי שמקש' שהיאך יזכו הבנים בכפל זה הא אמרי' בכתובות [מ"א ע"ב] אי' אדם מוריש קנס לבניו, ונ"ל דלא קשיא ולא מידי שכבר הוכחתי בפ' מרובה דיש קנס שאדם מוריש לבניו, וכי אמרי' בפ' נערה [כתובות מ"א ע"ב] דאין הקנס ממון להורישו לבניו כמ"ש שם, ה"מ בקנס שנפטר בהודאתו, שאם הודה ואח"כ באו עדים פטור, אבל בקנס שאי' נפטר בהודאתו כשהודה ואח"כ באו עדים הרי הוא ממון להורישו לבניו, כמ"ש שם היטב בראיה ד', והכא נמי י"ל כגון דהעידו העדים על הגניבה בחיי אביהם, ואע"ג שלא נגמ' הדין בחיי אביהן, הואי' ואי' הגנב יכול להפטר בהודאתו הרי קנס זה כשא' ממון ומורישו לבניו, ועל [זה] שואל אם שלם השומ' הזה הקרן לבנים קודם שנגמ' דינו של גנב אם הוא קונה הכפל אם לאו.
<h2>דף לה:</h2>
מר בר רב אשי אמ' אין לו עליו אלא ב' פרות. פי' אבל ר' זירא דאמ' פעמי' שהבעלי' משלמי' כמה פרות לשוכר, היה מתחייב לשלם (ב') [ד'] פרות ב' משום שאלה וב' משום שכירות, א' להשלי' שכירותו מצ' יום ועד ק' וא' להשלים מע' ועד פ', ואע"ג דלמר בר רב אשי נמי דאמ' א' משום שכירות היה נותן לו פרה א' כ' יום מ"מ פעמי' שאדם צריך לחרוש שדהו בב' פרות ויותר נוח לו בב' פרות י' ימי' מפרה א' לכ' יום.
<h2>דף לו:</h2>
אמ' רבא הלכתא שומ' שמסר לשומ' חייב וכו', עד מ"ט דא"ל את מהמנת לי וכו'. ולית ליה לרבא טעמ' דאין רצוני שיהא [פקדוני] ביד אחר כדאמרי' לקמ' דאע"ג דלכתחילה אינו רשאי למסור ביד אחר כדאמרי' בפירקי' דלעי' [כ"ט ע"ב] דאמרי' ריש לקיש כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר, ומהאי טעמ' א"ל ר"ל במסכת גיטי' [כ"ט ע"א] דאי' רצונו שיהא פקדונו ביד אחר מ"מ אם עבר ומסר אי' זו פשיעה שיתחייב עליה באונסיה אם יודע הראשו' שנאנסה ביד הב' ויכול לישבע לבעלים כדאמרי' לקמ', ומאן דמחייב משום דאי' רצוני שיהא פקדוני ביד אחר משוי לה פשיעה הואיל ושנה מדעת הבעלי', ואע"פ שידוע שנאנסה ביד הב' חייב דשמא ביד הראשו' לא היתה נאנסת דמאן דאית ליה האי טעמ' לית ליה מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם כדאמרי' לקמ' אביי משמי' דרבא אמ' חייב וכו' עד מ"ט הבלא דאגם קטלה, פי' אע"ג דאמ' אביי הבלא דאגם קטלה אם הוציאה השומ' לרעות באגם ומתה שם אי' חייב עליה, שכך דרך הבהמות לרעו' באגם, ודמי להעלה לראשי צוקין דאמרי' לקמ' [ל"ו ע"ב] שאם העלה למרעה שמן וטוב, אע"פ שהוא מקום מסוכן דרך הרועים בכך ואין לו פשיעה, וה"נ אע"ג דהבלא דאגם מסוכן אם הוליכה לרעות שם דרך הרועי' בכך ואין זו פשיעה, אבל אם יצאת מאליה בעבור שלא שמרה כראוי והלכה שם חייב דומיא דראשי צוקין שאם יצאתה בפשיעתו והלכה ונסתכנה שם חייב, ולא דמי לצריפא דאורבני דהתם גני גניבה ליכא פשיעה, אבל ה(י)כא לגבי מתה איכא פשיעה ואם יצאתה שם מאליה בפשיעה חייב. ומז"ה פי' במהדור' קמ' ואליבא דאביי שאם פשע בה ולא יצאתה ומתה כדרכה תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא, ולמאן דאמ' התם חייב ה"נ חייב, וזהו דבר שאין הדעת מקבלו, דבשלמ' התם גבי צריפא דאורבני א"ל אע"ג דשמירה מעולה היא אצל הגנבי' מ"מ אם לא היה מצניעם שהרי לא הגנבי' כי אם שם אבל הכא מאי א"ל, ומאי זה טעם נחייב אותו אפי' לאביי, ועוד דאמרי' בגמ' מודה אביי דאי הדרה לבי מרה ליכא למימ' הבלא דאגם קטלא ופשיעתו לא מעלה ולא מורדת.
<h2>דף לז.</h2>
אמ' לשנים גזלתי לא' מכם מנה וכו'. פי' האי דנקט גבי פקדון אביו של א', ולגבי גזלה א' מכם, אורחא דמילתא נקט דגבי פקדון אם הם עצמם הפקידו (או) [א"א] שלא היו יודעי' מי הפקי', ולקמ' מוקמי' לה בדלא תבעי ליה, אבל בגזל אע"פ שגזל מהם י"ל שאינם יודעי' שכבר נתיאשו על הגזלה ואינן נותני' לב על הדבר.
<h2>דף מז.</h2>
מאי טעמ' דרב נחמ' אמר קרא נעלו נעל אין מידי אחרינא לא. מז"ה מפ' דלא ממע' רב נחמן אלא פירי מפני שאי' מתקיימי', אבל כל מטלטלי עבדי חליפי' אע"פ שאינן כלי, וזה נר' בעיני דוחק גדול דהא קאמ' נעל אין מידי אחרינא לא והיא' נוכל לרבות כל דבר חוץ מהפירות, ועו' שאם כדב' מז"ה יכול לקנות אפי' בעץ בעלמ' או באבן בעלמ' שיש בו שוה פרוטה, דכיון דדבר המתקיים הוא דומיא דכלי הוא עושה אותו שהרי הוא לא אמ' כלי אלא למעוטי פירות, ובהדיא כת' מז"ה במהדור' קמ' דלא בעי' ביה ש"פ, וכל זה דוחק גדול שהוא או' דוקא כלי אלא למעוטי פירות ד[כתיב] נעל מידי אחרינא לא, והיאך נוכל לומ' שיקנה בעץ או באבן בעלמ' שאין בו תורת כלי כלל, והנכון בעיני דדוקא קאמ' כלי דהא קאמ' נעל אין מידי אחרינא לא, ולפיכך אין ראוי לקנות בעצי' ואבני' ואע"פ שדמיהם יקרים, כגון אם היתה מרגליתא, וכן בשברי מתכת אפי' בשברי כסף וזהב, וכן בכספי' שאין בהם צורת מטבע, דדוקא כלי בעי', ולית ליה לרב נחמ' מאי דאמ' ריש לקי' [מ"ו ע"ב] בדינרא ניקא ואניגרא שראוי לקנות בהן, דהא אמרי' בהדיא ע"כ ר"ל כרב ששת ס"ל. וברוב ספרי' כת' לעי' [מ"ו ע"א] דילמ' אידי ואידי בפרוטו' שנינו דליכא עלייהו טיבעא דאידי ואידי פירא הוא, ומשמ' בהדיא דכל שאי' כלי קורא אותו פירא, דס"ל כרב ששת דאמ' פירי עבדי חליפי', ורב נחמ' פליג עליה, מיהו אע"ג דאמ' רב נחמ' דדוקא כלי בעי' לא בא למעט ב"ח דאדרבה ב"ח חשיב טפי ובודאי עבדי' בהו חליפי' כדתני לעי' הרי שהיה תופס פרה ועומ', ובפ' השואל נמי תנן [ק' ע"א] המחליף פרה בחמו' וילדה דב"ח ודאי עבדי חליפי' ולא ממעט מנ[ע]ל אלא כל דבר שראוי לעשותו כלי, אבל ב"ח אדרבה חשיבי טפי, והמטבע נמי אי לאו דצורתא עבי' דבטלי' הו"א דחשיב טפי מכלי לפי שהוא נמשך בהוצאה וחשיב גבי קנין יותר משום דבר, ואיכא למימ' אע"ג דפירי וכל דבר שאי' כלי לא עביד חליפי' מטבע עביד חליפי' משום דחשוב לגבי קנין טפי מכלי, מ"ה איצטריך למכתב ביה למעוטי מטבע, ואע"ג דחשיב טפי כיון דאי' חשיבותו אלא מפני הצורה והצורה עשויה להבטל כדבר שאי' בה ממש דמי, ולא מבעיא דאי' קונה אלא אפי' להקנות אי' נקנה וגריעא מפירי לפי שדומ' לדב' שאי' בו ממש כדפרי' נמי מז"ה.
<h2>דף מז:</h2>
אלא אמ' ר' יוחנן מאי אסימו' פולסא. ומעו' הנתנו' לסימ' בבית המרחץ גריעי מפולסא, דפולסא הוא מטבע שאי' לו צורה וקרוב להיות מטבע ודמי לכס' דקר', ומ"ה מחללי' בו מ"ש לר' דוסא, אבל מעו' הנתנות בבית המרחץ גריעי טובא שהן פסולות ורעות ולא דמו למטבע כלל, ואע"ג דאמ' ר' ישמעאל לרבות כל דבר הנצרר, ה"מ מידי דדמי לכס' וקרי' ביה וצרת הכסף בידך, אבל הני דלא דמו לכסף כלל.
דתניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד ד' ר' ישמעאל, ר"ע אומ' לרבות כל דבר שיש בו צורה. נ"ל דל"ג בדב' ר"ע לרבות, ובהא פליגי דר' ישמעאל וצרת הכסף לרבות כל דבר הנצרר ביד ואפי' כסף שאי' בו' צורה, ור"ע סבר דב' שיש בו צורה דוק', א"נ גרס' לרבות, ומשום דקרא קאמ' כסף אמ' וצרת לרבות כל דבר שיש בו צורה, ואפי' מעות של נחשת דכסף לאו דוקא, ומיהו לא תרבי כל דבר שיש נצרר ביד ואפי' שאי' לו צורה, דלא אתא וצרת לרבויי אלא דבר שיש לו צורה ואע"פ שאי' כסף כגון מעות של נחשת.
אמ' ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות. פי' דבר תורה שהכסף קונה בכל מקום דהא קדושי אשה, וקני' קרקע, וקני' עבדי' הכל כסף הוא, ואע"ג (דעביד') [דעבדים] איפשר לקנותם במשיכה נקני' נמי בכסף, והם ה"נ המטלטלי', ומיהו אע"ג דרוב הקנייני' בכסף הם, משיכה נמי קונה, ומשיכה לא צריכה קרא דסברא הוא דכיון דמושך החפץ מביאו לרשותו, וכדאמרי' בפ"ק דקדושין בהלכת עבד כנעני [כ"ב ע"ב] עבדי' אע"ג דנקני' בכסף כקרקעו' נקני' נמי במשיכה כמטלטלי', דכל מידי דאפשר במשיכה נקנה נמי במשיכה, וכך היה סובר ר' יוחנן במטלטלי', ויש ספרים שכתו' בהם אם גופו קונה ממונו לא כ"ש ומתפ' על עברי דהוא נקנה בכסף ור"ל סו' אע"פ שהכסף קונה בכל מקום, מ"מ גבי מטלטלי' תלה רחמנא משיכה לומ' משיכה קונה בהן ולא כסף.
<h2>דף מח.</h2>
תשומ' יד אמ' רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו. המורה מפ' דאלו כפר בהלואה גרידתא לא מחייב קרבן שבועה, וכך פי' בעושק שייחד לו כלי לעשקו ואי לא מחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה, וכך היא נמי שיטת מז"ה במהדור' ב' שאי' חייב קרבן שבועה אלא היכא דייחד לו, ויש לי תימ' גדול בזה דהא בהדיא תנן בפ' שבועת הפקדון [שבועות ל"ו ע"ב] אנסת ופתית את בתי והוא אומ' לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמ' חייב, וכן בגנבת שורי וכן (נ)חבלת בי בכלן הוא חייב משום שבועת הפקדון, ובסיפא תני התם זה הכלל כל המשלם ע"פ עצמו חייב, ומשמ' התם דכל היכא דאיכא כפירת ממון (כפירת ממון) חייב על שבועתו קרבן, ואע"פ שאי' הממו' בעין ואי' בו שום ייחוד, ומאי דאמרי' הכא תשומ' יד כגון שייחד לו כלי להלואתו, נר' בעיני דלא אתיא למימ' שאם לא ייחד לו כלי לא יהא חייב קרבן, דעל כל כפירת ממו' חייב קרבן על שבועתו, והכא משום דכתי' תשומ' יד דומיא דפקדון, אתא רב חסדא למימ' דלא הוי דומיא דפקדו' אלא אם ייחד לו כלי להלוואתו ומדלא אדכריה קרא, ילפי' דלא קאי ברשותי' ממש אלא א"כ משכו.
מתנית' מה היא דתנן נתנה לבלן וכו'. פי' ואע"ג דאמרי' קרא ומתני' מסייעי' לר"ל י"ל דלא קשי מינייהו לר' יוחנן דקרא מצי לתרוצי דאדכירי קרא מרבוייא כדאמרי', ומתני' נמי הא אמרי' לקמ' דבדקא לוי במתני' נתנה לסיטון, ור' יוחנן ורב נחמ' דס"ל לקמ' כר' יוחנן ס"ל כי ההוא תנא, דהא רב נחמ' מסתייע לקמ' מההיא מתני', והם ה"נ פליגא תנא בנתנה לספר, ור"ל אידחיק לאוקומ' לחד מינייהו בספר גוי, אבל ר' יוחנן מוקי להו לתרווייהו בספר ישראל פליגי בה תנא, ואיהו דאמ' כמאן דלא בעי משיכה, א"נ י"ל דבין האי תנא דבעי משיכה, ובין האי תנא דלא בעי משיכה תרוויהו ס"ל מעות קונות כר' יוחנן, ומ"ד מעל אע"פ שלא משך שפיר משום דקנייה ספר וקיימא ברשותי' אע"פ שלא משך ממנו התספורת, ומ"ד לא מעל עד שימשוך סב' אע"ג דמדאוריית' ראוי לקנות הספר בלא משיכה, כיון דתקי' רבנן משיכה לא קנייה ספ' לההיא פרוטה (דלא) [דליכא] משיכה, והנותנה לו יכול להוציאה ממנו [מן] הדין, וכיון דיכול להוציאה ממנו כדין אם היא של הקדש לא מעל זה הנותנה לו, ואין כאן עקירת דבר תורה דבכל מקום קי"ל [יבמות פ"ט ע"ב] הפקר ב"ד הפקר ורבנ' לא אוקומה ברשותיה דספר עד שימשוך, ואם קדש בו את האשה אינה מקודשת, וכן בחמץ בשעה ו' דאע"ג דמדאוריית' משרא שרי, כיון דאסרוהו רבנן ושויוה כעפרא בעלמא לית ביה שו"פ, ואם קדש בו את האשה אי' מקודשת, כדכתי' בפ"ק דפסחי' [ז' ע"א] שהאסור נמשך לעולם אחר הממון, ובכה"ג אמרי' בפ' האשה רבה [יבמות פ"ב ע"ב].
<h2>דף סה.</h2>
והא כיון דלא מטא זימני' למגבא לאו אגר נטר להו משוא הוא דשוויא וכו'. פי' הה"נ י"ל אם היה חברו [חייב] י"ב סלעים עד שנה, יכול לומר תן לי היום י' סלעי' והיא היא, וכך יכול לומר לאחר נמי תן לי י' דינרים היום מהחוב שחייב לי חברי עד שנה, דמה לי למכור הלואתו ללוה עצמו מ"ל למוכרה לאחר, בין אם היה לו שטר על אותו החוב, בין אם היה עליו משכון, בין אם היה לו ביד ישראל בין אם היה לו ביד גוי יכול למכור אותה ההלואה לחברו כל מה שירצה, ורבי' יצחק ז"ל כת' בפסקיו ירוש' [פ"ה ה"א] תני יש דברי' שהן כמו רבית ומותרי' כיצד, לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלוותו של חברו בפחות ואי' חושש משום רבית ונ"ל דכל זה י"ל שאי' מקבל עליו האחריו', אבל אם זה המוכר חובו מקבל עליו אחריות החוב שיש לו [על] הלוה החוב, זה ודאי אסור גמור הוא שהרי לוה ממנו עשר ומקבל עליו י"ב.
<h2>דף סה:</h2>
הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו. פי' ואי' בזה משום אסור רבית, דעד כאן ל"פ בה בגמ' אלא משום דהויא אסמכת' ואיכא מ"ד קניא, ואיכא מ"ד לא קניא, ואם אמ' מעכשיו קנה לדב' הכל ואין כאן משום אסור רבית כלל, ולא דמיא למ"ד לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו דאמרי' דהוי אסור, דהתם כשצריך למכור הוא מוכרח למכור לזה בפחות בשכר הלוואתו שהלווהו, אבל הכא אי' מוכרח למכור לזה בפחות, אלא הרשות בידו לפדותו עד הזמן, ואם אי' רוצה לפדותו הרי מרצונו מוכרה לו, ואפי' רבית מאוחרת אי' כאן דאי' מוכרה לו בפחות בשכר מעותיו, אלא שאינו מוצא למוכרה לאחרים ביותר מכאן, שהרי עד הזמן יש לו רשות למוכרה לכל מי שירצה ולהחזיר לזה מעותיו שהלוהו, ואם אינו מוצא למכרה ביותר מכאן ואי' מוכרה, או שיש לו (המעות, שהרי לא יכול למוכרה יותר, ואם יכול למכרה ביותר מכאן ואי' מוכרה, או שיש לו המעות, שהרי לא יכול למוכרה יותר, ואם יכול למכרה ביותר מכאן ואי' מוכרה או שיש לו) דמי' ממ"א ואינו מביא לו איהו דפשע אנפשיה, ואי' הלוקח מחזיק לו טובה בכך שכך התנה לו שיחזור אחר המעות עד הזמן, ואם לא רצה או שלא מוצא הרי דינו של לוקח הוא.
<h2>דף סו:</h2>
אלא אמ' רב פפא אי קפיד אארעא קני. נ"ל שאין הלכה כרב פפא, דרב פפא לטעמי' דסבר (לפליגי) [לאפלוגי] באסמכתא כדאמרי' לקמ' גבי חמרא, אבל כבר מפיק לקמן כל דאי לא קני, דאי' לחלק באסמכתא כלל, אך אם אמ' מעכשיו דמעיקרא אדעת' דמכר נחת ולא הויא אסמכתא כלל, וגם הפסקני' לא הביאו דב' רב פפא (אלא) כלל, למימ' דלאו הלכת' דכל דאי לא קני.
<h2>דף צ.</h2>
איבעיא להו מהו שיאמ' אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה. המורה מפ' בדישא שלך, ומז"ה מפ' בפסקיו דלא נאסר אלא דישו של ישראל, ועו' פירוש דאין הפועל מוזהר על דישו של בעל הבית, דלא אזהר רחמנא אלא לבעל הגורן דלא ימנע גורנו מלאכילה לבהמה חדשה, ועוד פי' שאם חסמה בעל הגורן וא"ל לגוי דוש בה חייב בעל הגורן דלא יהא אלא מאליה היא דשה והוא רוצה בדישתה שחייב החוסם, וכל אלה הדברים הם דחוקי' בעיני מאד, שמה שאמ' שאי' ישראל חייב על דישה של גוי, גם מה שאמר שאי' הפועל חייב על דישה של בעל הבית זה לא נמצא בשום מקום, דרחמנא אמ' לא תחסום שור בדישו כל דיש שהשור דש בו, ובברייתא נמי לא הוצרך התנא לומ' אלא גוי שדש בפרתו של ישראל, וישראל הדש בפרתו של גוי, אבל בדיש לא איכפת ליה אם הוא של ישראל או של גוי, ואפשר דלא מישתמיט שום תנא או אמורא בשום מקום לחלק בין דיש לדיש, אלא ודאי אין לחלק אלא בכל מקום שדש בחסימה וה"ל כאלו שוכרו לפעולתו בשבת או כאלו שוכרו לבשל בו בשר בחלב. גם מה שאמ' שאם חסמה בעל הגורן ואמ' לגוי דוש בה שעובר ג"כ נר' דוחק גדול, דהא אמרי' לקמ' [צ' ע"ב] החוסם את הפרה והמזויג בכלאים פטור, לא אסרה תורה אלא הדש והמנהיג בלבד, וא"כ אם חסם ראובן ודש שמעון הוא חייב ולא ראובן, ואע"ג דא"ל נמי דוש בה אין שליח לדבר עבירה ופטור החוסם, כ"ש כשאמ' לגוי ואין בו אלא משום אמירה לגוי, והאי דנקט חסום פרתי רבותא נקט דאע"ג דלא חסמה הוא יש לאסור משום אמירה לגוי שבות, מיהו אם חסמה הוא נמי ואמ' לגוי דוש בה אין כאן נמי אלא אמירה לגוי, ובזה נמי מסתפק בה התלמו', ואע"פ שדיש שלו על הדיש לא איכפת לן כדפרישי', ודומי' דמזווג בכלאים נמי שאע"פ שאמ' המזווג לישראל חברו או לגוי חרוש בהן בשדה שלי אי' עובר המזווג אלא החורש אם היה ישראל, ומאי דאמרי' לקמ' חסמה בקול חייב, י"ל שחסמה בקול בשעה שדש בה והאי דקרי ליה לאו שאין בו מעשה, משום דלא בתר מעשה דישה אזלי' דדישה בלא חסימה לאו כלום והחסימ' אין בה מעשה ואף א"ת שהיתה דשה מאליה וחסמה בקול כדפריש מז"ה מ"מ חסמה כשהיא דשה, אבל חסמה כשאינה דשה ואמ' לישראל חברו דש בה אינו עובר אלא הדש. ואם אמ' לגוי איכא משום אמירה לגוי שאין בה אלא אסורא דרבנן, ואפי' גבי שבת דפשי' לן, והך בעיא פשיט' לה ר"ח ז"ל לאיסורא, וכך היא נמי שיטת מז"ה בפסקיו דאפי' בשאר איסורי נמי אמרי' אמירה לגוי שבות, ויפה אמ' דהא כלהו אמוראי אסרי אמירה לגוי בסירוס, ולאו דס"ל כר' חידקא דהא דר' חידקא ליתא דהא רבנן פליגי עליה בפ"ד מיתות [סנהדרין נ"ו ע"ב] ואי' הלכה כיחיד במקום רבים.
<h2>דף צא.</h2>
(רב אחא) [רבא] אמ' אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו. פי' רבא ס"ל דהאי לוקה ומשלם ד' קבין לפרה [ל]או לחייבו שתים קאמ', אלא זה דומה למאי דאמרי' אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו, דאע"ג דלא מחייבי' ליה קרי ליה אתנן, ונ"מ דאי לא אתרו ביה למלקות משלם התשלומי' הללו.
<h2>דף צב.</h2>
לא דכ"ע (משלם) [משלו] הוא אוכל. פי' וכיון דאמ' בדנפשך קמפלגי לא מצי למימ' דכ"ע משל שמים הוא אוכל, דלא דמיא אכילת שמים לשכרו נפשו עליו ואין לדמותן זה לזה.
<h2>דף צב:</h2>
ואי אמרת משלו אוכל בנו אמאי חייב וכו'. פי' אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל היינו דאיכא לפלוגי בין אכילתו לאכילת בנו, דגבי אכילתו י"ל התורה זכתה לו אבל אכילת בנו שאכל כתנאי דמיא למקח, אבל א"א משלו הוא אוכל אכילתו נמי כבשכרו דמיא, וכך היא אכילת בנו שאוכל בשכרו כמו אכילתו וכמו שהוא פטור גם בנו נמי יהא פטור, שהאוכל בשכרו לא דמי למקח, ואהדר רבינא דאע"ג דמשלו הוא אוכל לא דמיא אכילתו לאכילת בנו, דאכילתו דלא הויא בתנאה לא דמיא למקח אבל אכילת בנו דהויא בתנאה דמיא למקח.
וכ"ת הכא נמי משום דמחזי כמקח טעות בשלמא נתפרסמו עגוליו וכו'. פי' הך קושיא אתיא בין א"ת משל שמים אוכל בין א"ת משלו הוא אוכל, דאפי' א"ת משלו הוא אוכל כיון דידע מאי אית ליה למימ', ומשנתפרסמו עגוליו דייק מעקרא דמשלו הוא אוכל דכיון דלא ידע, דאדעתא דהכי איתגר גביה שיאכל וכשכרו דמי, אבל בנתפתחו חביותיו כיון דידע אע"ג דכשכרו דמי אדעתא דהכי איתגר גביה שלא יאכל.
<h2>דף צג:</h2>
ואמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וכו'. פי' ואי' זה דומ' למאי דאמ' רבא פ' המפקיד [ל"ו ע"ב] גבי פשע בה ויצאה לאגם ומתה, דאי' לומ' תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם, דהתם ודאי איכא למימ' הכי דפשיעתו לא מעלה ולא מוריד, אבל הכא אע"ג דסופו אונס שלא היה יכול להציל, מ"מ תחלתו בפשיעה היא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ושמא ע"י פשיעתו אירע זה האונס דשמא אם לא היה נפרד משם לא היו באי' הארי והדוב כלל כדכתי' [בראשית ט'] ומוראכם וחתכם, דומה זה לההוא [מ"ב ע"א] דאפקי' זוזי גבי חבריה ואותבינהו (בצריעא) [בצריפא] דאורבני ואיגנוב, דאי הוה מנח להו בדוכתא אחרינא לא הוה פשע לענין נורא דילמ' לא מגנבי מההוא דוכת' אחרינא דהוה מנח להו, ורבי' יצחק כת' בפסקיו בפ' המפקיד דהך מימרא דאביי (ורבא) [ורבה] היא וכבר דחייה רבא (ורבא) [ורבה] דמוקי לה דשמע קול אריא ועאל שינויי נינהו ולא סמכי' אשנויי, וזה נ"ל דוחק גדול דהא בפ' המפקי' [ל"ו ע"ב] דפליגי אביי ורבא אליבא (דרבא) [דרבה] פליגי התם, וא"כ רבא נמי צרי' לפ' כאן דב' (רבא) [רבה] כדבריו דלא דמיא ההיא (דרבא) [דרבה] להא (דרבא) [דרבה] דאיירי ביצאת לאגם ומתה כדפירישי', ומז"ה כמובן חלק ביניהם, וע' מה שכת' לקמ' פ' המקבל [ק"ו ע"א].
רב חסדא ורבה בר רב הונא לא ס"ל הא דרב[ה] וכו'. פי' והכי נמי ס"ל לרב פפא דאמ' איבעי לך לעבורי חדא חדא ולא מצי למימ' הא נטרי כדנטרי אינשי, ועד כאן לא פליגי הני אמוראי עליה (דרבא) [דרבה] הכא אלא משום שנאבדה הבהמה, ומשום דא"ל יהבי' לך אגרא לנטורי נטירותא מעלייתא, אבל אם נפלה (ו)הבהמה והזיקה כההיא דתנן בפ' הכונס צאן לדיר [ב"ק נ"ו ע"ב] נפלה לגינה והזיקה משלם מה שנהנית, ואמרי' התם [שם נ"ח ע"א] היכי נפלה רב כהנא אמ' שהוחלק' במי רגלי', רבא אמר שדחפתה חברתה, מ"ד שדחפתה חברתה כ"ש הוחלקה במי רגליה, ומ"ד דנחלקה במי רגליה אבל דחפתה חברתה פשיעה היא ומשלמ' מה שהזיקה דא"ל אבעי לך לעבורי חדא, ולא פליגי הני אמוראי עליה דרבא התם דהכא מפרשי טעמייהו דא"ל כי יהבי לך אגרא לנטורי נטירותא מעליא, אבל התם בנזקי שן ורגל לא בעי' נטירותא מעליא אלא בשמירה פחותה סגי דהתורה מיעטה בשמירתן כדאמ' התם ברי' פרקי' [ב"ק נ"ה ע"ב], ובפ' שור שנגח ד' וה' [שם מ"ה ע"א] נמי אמרי' גבי ד' שומרי' דש"ח ששומ' שמירה פחותה פטור מלשלם דמי שור לבעליו, אבל שאר השומרים חייבי' בשמירה פחותה הואיל (ולא חייבי) [וחייבין] שמירה מעולה כדאמרי' נמי הכא, אבל בנזקי שן ורגל לא בעי' שמירה מעולה ולא אמרי' איבעי לך לעבורי חדא חדא.
ר' יהודה או' בשעת משלחת זאבי' אף זאב א' אונס. פי' ר' יהודה פליג את"ק דת"ק לא שני ליה דהא מוקמי' לקמ' ברייתא דתני אף זאב א' אונס בשעת משלחת זאבי' ור' יהודה היא ודלא כרבנן, וכך י"ל נמי גבי ידוע הבבלי שמחלק בין מרוח א' בין מב' רוחות דאתא לפלוגי את"ק דת"ק לא שני ליה.
<h2>דף צד.</h2>
נושא שכר והשוכר להיות פטורי' משבועה ומלשלם. פי' ה"ה שהיה יכול לומ' בש"ח להיות [פטור] מלשלם בפשיעה, ובשואל להיות פטור משבועה במתה מחמת מלאכה, אלא תנא דסדרא דקרא נקט, דלא כתי' בקר' תשלומי' אצל ש"ח אלא שבועה שנשבע על הגניבה, וגבי שואל לא כתי' שבועה אלא תשלומי', אבל בנושא שכר כתי' בהדיא שבועה גבי אונסי', ותשלומי' גבי גניבה, וכן נמי מאי דתנן ש"ח נשבע על הכל על כל מה דכתיב בקרא בהדיא כדכתיבי גניבה ואונסין.
<h2>דף צח.</h2>
משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת. פי' ותנא דלא תני הכי משום דלא איצטריך ליה למתני' אלא הטענה שביניהם, אבל הפרה שהוא מודה בה לא איצטרי' ליה למתניה. ולרמי בר חמא נמי דמוקי לה רישא בתלת וסיפא בארבע לא איצטרי' ליה למתני לא הפרה שמודה בה, ולא הפרה שכופר בה להד"מ, אלא טענת השומרי' בלבד איצטרי' ליה למתני ובודאי דינו ידוע הוא היאך ימצא בו עסק שבועה.
<h2>דף צח:</h2>
ואמאי מה שטענו לא הודה לו וכו'. פי' אין זו שבועת השומרים שחייבה תורה, שלא חייבה תורה אלא לישבע שנאנסה, אבל אלה אין טועני' על האונסי' אלא שזה או' זו היתה השאולה וזה אומ' זו היתה השכורה, והיינו דקאמ' מה שטענו לא הודה לו שזה טוענו על השאולה וזה משיבו על השכורה. ושבועת השומרים שחייבה תורה כשהן טועני' על דבר אחד, או על השאולה לבדה, שזה טוען נאנסה וזה טוען שמתה מחמת מלאכה, או על השכורה לבדה שזה טוען נאנסה וזה טוען לא נאנסה. ועוד יש לפ' מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו דמשום רבותא נקט האי לישנא, דל"מ שהוא פטור עצמו בטענתו ואין כאן הודאה כלל, אלא אפי' אם מחייב עצמו בטענתו כגון שאו' שהשכורה מתה בפשיעה וחייב עליה אפ"ה אין כאן שבועה דה"ל טענו חטים והודה לו בשעורי' שהוא פטור בין משבועה בין מתשלומי', שזה טענו השאולה מתה שהיתה גדולה וזו החזרתה לי היתה השכורה, אבל השאולה אתה חייב לי, ואותו טוען הגדולה היתה שאולה החזרתי לך ואני חייב לך אלא בשכורה שהיתה קטנה, ומז"ה נתקשה בה ושבש הגיר' במהדורא קמא.
השוכר אומ' שכורה מתה ביום שהיתה שכורה וכו' ישבע השוכר וכו'. בגמרא מוקמי' לשבועה זו ע"י גלגול, וטעמ' מפני שטוען התובע טענת בריא, אבל אם התובע אומ' איני יודע לא משביעי' ליה לנתבע אפי' ע"י גלגול, משום הכי תני ברישא והלה אומ' איני יודע פטור דמשמ' פטור אפי' משבועה, שהרי מחלק התנא בין היכא דהתובע טוען טענת בריא ובין היכא שטוען טענת שמא אין משביעי' הנתבע אפי' ע"י גלגול כדפי' נמי מז"ה. ומאי דאמרי' בסוף פ' כל הנשבעי' [שבועות מ"ח ע"ב] אמ' רב [הונא] לכל מגלגלין חוץ משכיר, דמשמ' אפי' ע"י שבועה דרבנן מגלגלי', כל זה בטענת ודאי אבל בטענת ספק אין נשבעי' כלל ואפי' ע"י גלגול, דהא (חפץ) [הכי] נמי איכא גלגול שצריך לישבע שבועה שמתה כדרכה, ומאי דאמ' בפ"ק דקדושי' [כ"ז ע"ב] ויליף לה מסוטה דכתיב בה [במדבר ה'] ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר, ואיש אחר טענת ספק הוא ומשביעי' אותה על טענת ספק ע"י גלגול, י"ל דהתם כיון שנסתרה טענת ודאי היא שהכתוב עשה בה ספק כודאי כדאמרי' בסוטה [כ"ח ע"א], וכשמשביעה מאיש זה ומאיש אחר כלה חדא טענה היא שמשביעי' אותה שלא זינתה מעולם, ושותפי' נמי שחלקו שמשביעי' אותם ע"י גלגול כדאמרי' בפ' כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"ב] משום דההיא נמי כטענת ודאי שויוה רבנן כדפרי' מז"ה.
<h2>דף קח:</h2>
למכור ברחוק ולגאול בקרוב למכור ברע ולהחליף ביפה לית ביה משום דב"מ. כת' מז"ה וכ"ש אם החליף, ונ"ל כל זה י"ל אם החליף קרקע בקרקע, אבל אם החליף קרקע במטלטלי' או שמוכר קרקע זה לקנות מטלטלי' אית ביה משום דב"מ דדוקא כשבא לקנות קרקע אחר דלית ביה משום דב"מ לפי שאי' אדם מוצא לקנות קרקע בכל שעה, ואם לא יהיו לו מעות מזומנות עכשיו לקנות קרקע אחר שמא תמכר לאחרים ולא נמצא פעם אחרת לקנות כיוצא בה, אבל אם רוצה לקנות מטלטלי' בכל שעה אדם מוצא לקנות מטלטלי', ואם אין מוצא כאן יקנה במ"א וכך היא נמי שטת רבי' משה שאם החליף קרקע במטלטלי' יש בה דינא דב"מ.
